הספד של דוד לולטר
משלב מוקדם בילדותי, מהזמן שאבי הביולוגי ז"ל עזב אותנו לטובת עולם דמיונותיו,
חייתי עם תחושה חזקה של חוסר במשהו פשוט ויציב שיחבר אותי להוויה קיימת, וייתן משמעות.
אני מתאר לעצמי שאימי רזי ז"ל ואחותי רותי ז"ל היו שותפות לתחושה לא מדוברת זו
בתקופה שעלינו לארץ.
לאחר הפוגת-חיים באולפן, צריך היה למצוא מקום בארץ.
הקיבוץ שאמא פנתה אליו לא רצה שלשה פיות ללא אב עובד.
על רקע זה, לשמחתי, אמא מצאה את ולטר, ואני עברתי ועדת קבלה לאחים אצל ילדיו-יעלי ואמנון.
ולטר היה עבורה בן זוג יציב המחובר היטב למציאות והוא הנהיג את המשפחה המאוחדת שכללה במהרה גם את
בנם המשותף דני.
בתקופה ההיא מאוד רציתי אבא.
לא היה לי את הכח לשאת את אבי הביולוגי.
נטשתי אותו בחלטיות לטובת ולטר שאימץ רשמית את רותי ואותי.
משק 230, משק לדוגמא, הכיל לולים שנבנו בתכנונו של ולטר,
תוך שיתופינו המלא בעשיה המלהיבה.
התלהבתי מהעשיה מהפטנטים היצירתיים שתמקדו בהאכלה משוכללת של אלפי פיות תרנגוליות.
למדתי הרבה דברים מעשיים במשקיים מולטר.
יתרה מכך, למדתי איך לעבוד ולחשוב באופן עצמאי ויצירתי,
מיומנויות שאני מתרגל בתכנות מחשבים.
בזכות איחוד המשפחה עם ולטר, עברתי מבית נכאים קטן וחסר ביטחון לבית מלא אחים, חיים ויציבות.
שתיתי את המלאות והיציבות כפי יכולתי, ואני מודה לך ולטר ולכם יעלי אמנון ודני על כך.
בפרט זכורה לי ההתלהבות של קרובה ערירית אחת, מריאנה שמה, מהפעלתנות ושמחת החיים של המשפחה בשעת ארוחה.
גם אני הייתי שותף להתלהבות זו.
עבורי, מאחורי המציאות המעשית הסתתרו דמויות שכמעט ולא הוזכרו בחיי יום יום:
ג'ים, אבי הביולוגי ויהודית, האמא של יעלי ואמנון, וקרובים רבים נוספים שלא היו איתנו,
שחלק גדול מהם נרצחו על ידי הנאצים.
מבחינה זו, אפשר לראות את המשפחה שלנו כאי של מציאות,
המוקף בים פחות מדובר של רגשות וזכרונות עבר שלא נוח להזכיר.
כאשר בגרתי, חשתי צורך חזק לחבר בין שני עולמות: העולם המציאותי הולטרי שבי לעולם הרגשי ה-ג'ימי.
במסע חיפוש עצמי עזבתי את לימודי ההנדסה לטובת למוד פסיכולוגיה.
לך ולטר, שנוי זה נראה תמוהה ולא עקבי.
ציפיתי שתוכל להבין ולהיות יותר עם הבחירה הזו שלי,
אך כנראה שלא הצלחתי להסביר לאחרים ככלל ולך בפרט מה המשמעות של המהלך הזה.
היית שם, נוכח, ומשקף דרך חיים ברורה ומעשית (ההנדסה).
זה לא היה לי נוח, אך אני רואה בהוויתך שם עבורי - מעין עוגן.
באופן מעט פרדוקסלי, דוקא בסוף ימיך, כאשר בריאותך בגדה בך, ואיתה הלכה ההחלטיות,
חויתי רכות וקרבה איתך.
כך שמהתקופה האחרונה, שהיתה מאופיינת בירידה וקשיים, נשאר לי גם זכרון של תיקון.
באהבה
בן שלך
דוד
משלב מוקדם בילדותי, מהזמן שאבי הביולוגי ז"ל עזב אותנו לטובת עולם דמיונותיו,
חייתי עם תחושה חזקה של חוסר במשהו פשוט ויציב שיחבר אותי להוויה קיימת, וייתן משמעות.
אני מתאר לעצמי שאימי רזי ז"ל ואחותי רותי ז"ל היו שותפות לתחושה לא מדוברת זו
בתקופה שעלינו לארץ.
לאחר הפוגת-חיים באולפן, צריך היה למצוא מקום בארץ.
הקיבוץ שאמא פנתה אליו לא רצה שלשה פיות ללא אב עובד.
על רקע זה, לשמחתי, אמא מצאה את ולטר, ואני עברתי ועדת קבלה לאחים אצל ילדיו-יעלי ואמנון.
ולטר היה עבורה בן זוג יציב המחובר היטב למציאות והוא הנהיג את המשפחה המאוחדת שכללה במהרה גם את
בנם המשותף דני.
בתקופה ההיא מאוד רציתי אבא.
לא היה לי את הכח לשאת את אבי הביולוגי.
נטשתי אותו בחלטיות לטובת ולטר שאימץ רשמית את רותי ואותי.
משק 230, משק לדוגמא, הכיל לולים שנבנו בתכנונו של ולטר,
תוך שיתופינו המלא בעשיה המלהיבה.
התלהבתי מהעשיה מהפטנטים היצירתיים שתמקדו בהאכלה משוכללת של אלפי פיות תרנגוליות.
למדתי הרבה דברים מעשיים במשקיים מולטר.
יתרה מכך, למדתי איך לעבוד ולחשוב באופן עצמאי ויצירתי,
מיומנויות שאני מתרגל בתכנות מחשבים.
בזכות איחוד המשפחה עם ולטר, עברתי מבית נכאים קטן וחסר ביטחון לבית מלא אחים, חיים ויציבות.
שתיתי את המלאות והיציבות כפי יכולתי, ואני מודה לך ולטר ולכם יעלי אמנון ודני על כך.
בפרט זכורה לי ההתלהבות של קרובה ערירית אחת, מריאנה שמה, מהפעלתנות ושמחת החיים של המשפחה בשעת ארוחה.
גם אני הייתי שותף להתלהבות זו.
עבורי, מאחורי המציאות המעשית הסתתרו דמויות שכמעט ולא הוזכרו בחיי יום יום:
ג'ים, אבי הביולוגי ויהודית, האמא של יעלי ואמנון, וקרובים רבים נוספים שלא היו איתנו,
שחלק גדול מהם נרצחו על ידי הנאצים.
מבחינה זו, אפשר לראות את המשפחה שלנו כאי של מציאות,
המוקף בים פחות מדובר של רגשות וזכרונות עבר שלא נוח להזכיר.
כאשר בגרתי, חשתי צורך חזק לחבר בין שני עולמות: העולם המציאותי הולטרי שבי לעולם הרגשי ה-ג'ימי.
במסע חיפוש עצמי עזבתי את לימודי ההנדסה לטובת למוד פסיכולוגיה.
לך ולטר, שנוי זה נראה תמוהה ולא עקבי.
ציפיתי שתוכל להבין ולהיות יותר עם הבחירה הזו שלי,
אך כנראה שלא הצלחתי להסביר לאחרים ככלל ולך בפרט מה המשמעות של המהלך הזה.
היית שם, נוכח, ומשקף דרך חיים ברורה ומעשית (ההנדסה).
זה לא היה לי נוח, אך אני רואה בהוויתך שם עבורי - מעין עוגן.
באופן מעט פרדוקסלי, דוקא בסוף ימיך, כאשר בריאותך בגדה בך, ואיתה הלכה ההחלטיות,
חויתי רכות וקרבה איתך.
כך שמהתקופה האחרונה, שהיתה מאופיינת בירידה וקשיים, נשאר לי גם זכרון של תיקון.
באהבה
בן שלך
דוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה